הפרות של זכויות יוצרים ברשת מתרחשות תדיר, כאשר מיליוני משתמשים מורידים קבצי מדיה באופן בלתי חוקי באמצעות רשתות שיתוף קבצים. ההורדות הבלתי חוקיות גורמות לחברות התקליטים והמדיה וכן לאמנים היוצרים הפסדים כבדים, שכן לפי ההערכות, שוויו של שוק שיתוף הקבצים הבלתי חוקיים, גדול פי שלושה מהשוק המדיה החוקי.
חברות התקליטים נאבקות ברשתות שיתוף הקבצים באמצעים משפטיים. לאחרונה, הודיעה רשת שיתוף הקבצים ´קאזה´, שבשיאה הכילה כארבעה מיליון חברים פעילים, כי תפצה את חברות התקליטים בסכום של מאה מיליון דולר וכן תתקין פילטרים שימנעו שיתוף קבצים בלתי חוקי באמצעות התוכנה. הנכונות של קאזה לפצות את חברות התקליטים בסכום גדול כל-כך ועדיין להמשיך בפעילות האתר, מחזקת את הטענות בדבר שוויו הרב של שוק ההורדות הבלתי-חוקיות.
כמות הרווחים העצומה הטמונה בשוק זה מורידה את הסיכויים להילחם באופן אפקטיבי בתופעה ואכן,למרות ניצחונן החשוב של חברות התקליטים בתביעה כנגד ´קאזה´, היקף ההורדות הבלתי חוקיות ברשת אינו קטן, שכן קיים ברשת, מספר גדול של רשתות שיתוף קבצים.
הליך הגשת התביעות כנגד רשתות שיתוף הקבצים השונות הינו מורכב. רשת שיתוף הקבצים ´נפסטר´, למשל, ניסתה להתגונן כנגד תביעת הפרת זכויות יוצרים בטענה, שהיא אינה אחראית להורדות הבלתי חוקיות של משתמשיה, ממש כפי שספקיות האינטרנט אינן אחראיות לשימוש אותו עושים המשתמשים בחיבור לרשת אותו רכשו מהם. קו ההגנה של ´נפסטר´ מנסה לחסות תחת ´חוק זכויות היוצרים הדיגיטליות´ (Digital copyright law), שמסיר אחריות על פעולות המשתמשים ברשת מספקיות האינטרט.
מאחר וקשה מאוד להיאבק ברשתות שיתוף הקבצים ובמליוני משתמשיהן, נעשו באחרונה מספר ניסיונות ליצירת מודלים שיאפשרו הורדת קבצי מדיה חוקית. מודל שכזה הוצע על ידי ´אגודת המוזיקה העצמאית´ (The association of independent music) הבריטית. המודל מציע, בשונה מהחוק האמריקאי, לחייב את ספקיות שירותי האינטרנט באחריות על ההורדות הבלתי-חוקיות שמבצעים לקוחותיהן. האגודה מציעה לאפשר לספקיות האינטרנט לאחסן שירותי שיתוף קבצים, שתאפשרנה הורדה בתשלום של קבצי מוזיקה. התשלום יועבר לחברות התקליטים ולאמנים היוצרים.
יוזמה זו זוכה להתנגדות מצד ארגון ספקי שירותי האינטרנט הבריטי (The internet services providers association). הארגון טוען, שהאחריות להורדות הבלתי חוקיות של קבצים, אינה יכולה להיות מוטלת על ספקיות האינטרנט שכן תוכן שיתוף הקבצים הבלתי חוקי אינו מצוי על שרתיהן וכי למרות שהקבצים עוברים באמצעות התשתית של ספקיות האינטרנט, הספקיות אינן אחראיות לתוכן זה, יותר מאשר שירות הדואר אחראי לתוכן המכתבים שנשלחים דרכו. כאמור, עמדת ארגון ספקי שירותי האינטרנט נתמכת על-ידי החוק האמריקאי.
מודל נוסף של שיתוף קבצים חוקי, מוצע על ידי ´אגודת החזית האלקטרונית´ (Electronic Frontier Foundation), ארגון הלוחם למען חירויות הפרט ברשת. מודל זה מציע רישוי קולקטיבי התנדבותי. בעלי זכויות היוצרים יעניקו תמורת תשלום חודשי, רישיון שיאפשר למשתמשים הורדה בלתי מוגבלת של קבצי מוזיקה, בכל תוכנת שיתוף קבצים שיבחרו. מודל זה אינו מבטיח את קבלת מלוא הרווחים שהיו עשויים להתקבל, באם היו נרכשים כל הקבצים שהושגו באמצעות שיתוף קבצים, בעבור תשלום, אך הוא נותן לבעלי הזכויות רווח מסויים משיתוף הקבצים.
יתרון נוסף של מודל זה הוא, שהרישוי הקולקטיבי מתייחס רק להורדות של קבצי מוזיקה. הדבר עונה על חששותיהם המוצדקים של בעלי זכויות יוצרים בתחומים אחרים, הטוענים כי רישיון קולקטיבי מקיף לשיתוף קבצים יפגע בזכויות על יצירות אחרות, כגון ספרים, תוכנות ויצירות אחרות המוגנות בחוק זכויות היוצרים. עצם העובדה שמודל הרישיון הקולקטיבי הוא סלקטיבי וכולל שיתוף קבצים בתחום המוזיקה בלבד, תואמת את רוחו של חוק זכויות היוצרים האמריקאי שמתייחס באופן שונה לזכויות יוצרים בתחומים שונים.
אולם, אימוץ מודל הרישיון הקולקטיבי דורש התאגדות של בעלי זכויות היוצרים בתחום המוזיקה וכן נכונות מצידם להפסיק את הגשת התביעות כנגד משתפי הקבצים. חברות התקליטים אינם ששות לאמץ מודל זה.
פתרון אפשרי לסוגייה זו, עשוי להיות התערבות ממשלתית שתחייב את חברות התקליטים להעניק רישיונות קולקטיביים. לאורך ההסטוריה, התרחשו כמה וכמה מקרים של התערבות ממשלתית שכפתה מודל של רישוי קולקטיבי. ב- 1909 נלחמו בעלי זכויות היוצרים כנגד "הנפסטר" של זמנם: מכירת דפי תווים של להיטי התקופה. בעלי הזכויות דרשו מונופול על מכירת דפי התווים, אך הממשלה חייבה אותם להעניק רישוי קולקטיבי תמורת תשלום לחברות הרוצות להפיק דפי תווים.
מודלים של רישוי קולקטיבי קיימים גם בתחומים אחרים. למשל, חברות הכבלים והלווין בארה"ב משדרות את תוכניות הטלוויזיה תחת חסות של רישיון קולקטיבי. רישיון קולקטיבי קיים כבר גם בתחום המוזיקה. אדם הרוצה ליצור גירסת כיסוי לשיר מסויים, אינו חייב לפנות לבעל זכויות היוצרים של השיר, אלא רשאי ליצור את גירסת הכיסוי, תוך תשלום אחוז מסוים מהרווחים לבעל הזכויות.
בנוסף, בעוד שהענקת הרשיונות הקולקטיביים תכפה על חברות התקליטים, אופן וגובה התשלום בעבור רשיונות אלו, יכול להקבע על ידן . בכך יוכלו חברות התקליטים לקבוע את גודל הפיצוי על הנזק הכלכלי שנגרם להן, כתוצאות משיתוף הקבצים. פיצוי, שבמצב השורר כיום, אינו מתקבל כלל, אלא על ידי הליכים משפטיים מורכבים הגוזלים משאבים רבים.
לא רק שאימוץ מודל חוקי לשיתוף קבצים יפחית את הנזק הכלכלי שנגרם לחברות בתקליטים, אלא גם תמנע הפגיעה המתמשכת בזכויות הפרט, שנובעת מהחוקים שנועדו למנוע שיתוף קבצים בלתי חוקי. למשל, תחת החוק האמריקאי, נקבע שבעלי זכויות יוצרים יכולים לחייב ספקיות אינטרנט למסור את פרטי משתמשים החשודים בשיתוף קבצים בלתי חוקי, ללא כל צורך בהליך משפטי. מצב זה, עשוי גם לשכנע את מורידי הקבצים הבלתי חוקייים, לרכוש את הרישיון הקולקטיבי, בכדי שלא להיות חשופים להפרת פרטיותם ולתביעות משפטיות.
אולם, המודל שמציעה אגודת החזית האלקטרונית אינו נקי מחסרונות. מאחר וקשה יהיה ליצור איחוד של בעלי זכויות היוצרים שיגבה את התשלום עבור שיתוף הקבצים ויחלק אותו באופן הוגן בין בעלי הזכויות השונות. יש להניח שהגבייה וחלוקת הכספים תעשה בידי גורמים ממשלתיים.
חלוקת תמלוגים בידי גורמים ממשלתיים יוצרת מספר בעיות חדשות. למשל, בהנחה שאין אנו רוצים מעקב ממשלתי על היסטורית ההורדות של כל משתמש, בכדי לקבוע כיצד לחלק את התמלוגים, הגורם המחלק יצטרך לקבוע כיצד לחלק את העוגה. גורמים ממשלתיים יכולים לקבוע שיוצרים מסויימים, שתכניהם אינם נושאים חן בעיני הממשל, אינם זכאים לחלקם בתגמולים.
למרות המחלוקות לגבי המודל שיאפשר הורדת קבצים חוקית, הצורך במודל שכזה ברור, שכן המלחמה המשפטית היקרה בהורדות הקבצים הבלתי חוקיות, אינה מצליחה לעצור את התופעה והמצב הנוכחי, בו נגרמים הפסדים רבים לבעלי זכויות היוצרים ומורידי הקבצים נחשבים לעבריינים שפרטיותם מוטלת בספק, אינו יכול להמשך.
